עירייה אינה רשאית לגבות חוב בגין דו"ח חנייה שלא בסמוך למועד ביצוע העבירה

כללי:

באי כוח הצדדים באדיבותם, הסכימו, כי פסק הדין בתובענה זו יינתן על יסוד הכתב.

בהחלטתי מיום 16.7.07, קבעתי את סדר הגשת הסיכומים.

 סיכומי התובע היו אמורים להיות מוגשים, עד ליום 15.10.07 ואילו סיכומי הנתבעת 45 יום לאחר מכן.

עתה הובא התיק בפניי ואין בו סיכומים כלל.

שקלתי בדעתי  האם משמעות העדר הסיכומים היא, כי התובע זנח את תביעתו ולפיכך, יש מקום למחיקת התובענה מתוקף סמכות בית המשפט במקרים מעין אלה.

לסיכומו של דבר, מאחר ומלוא העובדות והנימוקים המשפטיים כבר הובאו בפניי בהרחבה בכתבי טענותיהם של הצדדים, החלטתי להפעיל את סמכותי לפי תקנה 160 (ד') סיפא תסד"א תשמ"ד 1984, ולהכריע בתובענה על יסוד כתבי הטענות.

התביעה:

התביעה הוגשה ביום 13.2.07 והוגדרה כ" פסק דין הצהרתי, צו מניעה".

התובע טוען, כי בשנת 2002 פנתה אליו הנתבעת בעניין דו"ח חניה.

התובע מצא, כי מדובר בדו"ח משנת 1998 שסכומו המקורי הינו 70 ש"ח.

התובע ניהל התכתבות עם הנתבעת כמפורט בסעיפים 3-8 לכתב התביעה, וטען כי מדובר בדו"ח שאינו מוכר לו שמעולם לא נמסרה עליו הודעה ועל כן חלה עליו התיישנות ואין מקום לנקוט הליכי גביה בגינו.

לא למותר  לציין, כי התובע הכחיש מכל וכל, את עצם ביצוע עבירת החניה הנזכרת בדו"ח.

התובע טען, כי הוא לא קיבל כל הודעה על הקנסות תוך שנה מיום ביצוע העבירה הנטענת.

מאחר וחלפו שלוש שנים, לטענתו התיישן הדו"ח.

שליחת פלט המחשב, על ידי הנתבעת אינו מהווה ראיה חוקית.

התובע נסמך על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים בת.ק 4984/04 כהן יפעת נ' עירית ירושלים,  ניתן מפי כב' השופט טננבוים ביום 25.7.05.

התובע הגיש תביעה בת. א (ת"א) 18758/06 , ובה טען לצו מניעה כנגד הנתבעת, בטענה כי הן העבירה התיישנה והן העונש התיישן.

דרך מקרה, באה התביעה הזו בפניי ואנוכי הכרעתי בהחלטתי  מיום 11.5.06, אשר צורפה לכתב תביעה זה כנספח ט', כי הסמכות העניינית לדיון בטענה כי העבירה התיישנה מסורה לבית המשפט לעניינים מקומיים. בגררה, סברתי שם כי ראוי שבית המשפט לעניינים מקומיים יתייחס גם לטענת העונש.